<h1>ראבי"ה שו"ת סימן קס"ט</h1>
<h2>דף ל:</h2>
שאלה. יודיעני מורי על קדירה של חרס גדולה מחזקת סאתים ונותנים בה שכר כל השנה אם מותרת בהגעלה. כי אני מורה בה התירא, מדאמרינן במאני דקוניא בפסחים ובעבודה זרה [ל"ד ע"א] דמשוי תלמודא חילוק בין יין נסך לחמץ משום דזה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן, וחבירי חולקים עלי. אב"י מור"י.
תשובה מרבינו אפרים. לא ידעתי להבין מה ענין רתיחה והגעלה לכלי חרס, והלא התורה מעידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם אם לא על ידי היסק או על ידי החזרת כבשונות, כדאיתא בפסחים ובזבחים [צ"ו ע"א]. ואשר אמרת דלא גרע מיין נסך במאני דקוניא, לא דמי, דמאני דקוניא דיין נסך אין מכניסין לקיום ולהכי מותרים, אבל היכא שמכניסים לקיום כמו קנקנים של חרס תניא בהדיא שאסורים, וזה ששאלת הוה מכניסו לקיום ביין נסך ובחמץ לפי דבריך. ואני נשאלתי על החביות של שכר מזופפים ומשירין זיפתן על ידי אור ונתנו לתוכו יין בפסח, והתרתיו, ועתה חברו עלי חבירי ואמרו שאסור אע"פ שנשרו זיפתן, ואמרתי להם אם אתם מקניטים אותי אני מתיר אע"פ שלא נשרו זיפתן אלא מיד כשהוציא את השכר שכשך במים ואחר כך נתן לתוכו יין מותר הוא בפסח. ולא דמי ליין נסך שהיו בחביות ובקנקנים, דהתם כשיתן לתוכו יין כשר יפליט יין נסך טעמו והוא עיקר איסור, אבל הכא חביות של שכר כשיתפלט טעם שכר ביין בפסח הוי נותן טעם בר נותן טעם, משום דשכר ביין בפסח אינו עיקר איסור אלא על ידי תערובות חמץ, כדאיתא בפרק אלו עוברין [מ"ג ע"א], ואין בשכר אלא טעם חמץ, וכשיתן השכר טעם בחביות ומחביות טעם אחר לאו היינו ממש כדגים שעלו בקערה [חולין קי"א ע"ב] שמותר לאוכלן בכותח. ולא דמי לטעם יין נסך בחביות, דהתם עיקר איסור הוא ולא טעם איסור. ומטעם הזה יש לך להתיר קנקנים של שכר להשתמש בהם בפסח. ואומר אני כל מה שאמרו חכמים להגעיל כלי חמץ לצורך הפסח היינו אותן כלים שנשתמשו בהם עיקר חמץ, אבל אותן כלים שנשתמשו בהם טעם חמץ כגון שכר ואפי' רותח אינן צריכים הגעלה, דנותן טעם בר נותן טעם הוא. ואפי' יורה שמבשלים בה שכר כל השנה אינה צריכה הגעלה, ולא כמו שאמרת דוקא חמץ בצונן, אלא אפילו שכר רותח אם נשתמש בכלי אינו צריך הגעלה. אפרים ב"ר יצחק.
תשובתי. מה שאנו אומרין שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, זהו אם קיבל טעם על ידי בישול, כדכתיב [ויקרא ו'] אשר תבושל בו ישבר, אבל כשקיבל טעם על ידי צונן יוצא מידי דופיו, כדחזינן גבי יין נסך שיוצא מדופיו על ידי עירוי [ע"ז ל"ג ע"א], וכאשר הוכחתי ממאני דקוניא. ומה שכתבת דלא דמי למאני דקוניא דאין מכניסו לקיום אבל זה ששאלתי הוי מכניסו לקיום ואסור בצונן ביין נסך, תשובתי אפילו הכי די לו ברתיחה, דהא אי עביד להו עירוי סגי להו בהכי, כדאמרינן בפרק כל שעה בירושלמי [ה"ז] הני גרביא דכותח ממלאים ג' ימים מעת לעת ומערן, והאי חמץ בצונן הוא, וכל היכא דמועיל עירוי הוא הדין רתיחה, כדאמרינן בסוף מסכת עבודה זרה [ע"ה ע"א] הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין, ואע"ג דההיא בשל עץ מיירי, מיהו הואיל דעירוי מועיל לעץ כמו לחרס הוא הדין לענין הגעלה הם שוים. אבל מורי שרוצה להתיר בלא רתיחה משום נותן טעם בר נותן טעם וכו', [כמו שכתבת לעיל], אומר אני דשכר הוי חמץ גמור על ידי תערובות, כדמוכח באלו עוברין [מ"ג ע"א], והעירוב הוא גוף האיסור ולא נותן טעם, ואפילו ממש איכא והוא נותן טעם איסור עצמו בחביות, ולא דמי לנותן טעם בר נותן טעם. וגם ראיתי וחקרתי ענין מתקני השכר וידעתי כי כן הוא שיש בו ממש, ותדע דהא בפרק אלו עוברין [מ"ב ע"א] חשיב שכר המדי בכלל הרי אלו באזהרה, שהיא מלקות, ואי לית ביה ממש הא אמר ר' יוחנן [ע"ז ס"ז ע"ב] טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. ואם תאמר הא רבנן פליגי עליה דר' אליעזר ואמרו אין לוקין, שמע מינה דאין בו טעמו וממשו ואפי' הכי ר' אליעזר מחייב ליה מריבויא [ד]כל, בחמץ ולא בשאר איסורים, תריץ דהא דלא לקי לרבנן היינו טעמא משום דליכא כזית בכדי אכילת פרס, דבכי האי גונא אמר ר' יוחנן נמי, ור' אליעזר סבר דלקי מכל מחמצת. ואע"פ ששותים הרבה שכר ביחד ואינו דומיא דכותח, דלא שרפו ליה כחדא, כיון דאין הממש בעין (ו)ליכא כזית בכדי אכילת פרס. וכן בשכר של גוים אין בו משום בישולי גוים, ואע"ג דקימחא עיקר, אין הממש ניכר בו אע"פ שטעמו וממשו הוא. ותו אמאי מצריך ליה בירושלמי עירוי, אלא שמע מינה דממשו איכא כמו ביין נסך. ומה שהתיר מורי על דבר חביות שהשירו הזפת על ידי האור ונתנו לתוכו יין, שאוסרים בזה אע"פ שנישר הזפת, גם אני יוצא בעקבותיהם, כי אומר אני שבשכר יש ממשות האיסור כמו ביין נסך, ואינו נותן טעם בר נותן טעם. אב"י מור"י.
